לקריאה

מנחם פרי מציע קריאה חדשה בשירו של יהודה עמיחי, בדרך לתיאור השיר הפרוטוטיפי שלו.

מנחם פרי מספר על השותפות הוותיקה שלו עם ויזלטיר שהתחדשה בשנה שקדמה למותו, על הפיקדון השירי שהפקיד בידיו ועל המאפיינים המובהקים של שירתו.

מנחם פרי כותב על תל-אביב בשירתו של מאיר ויזלטיר. מה בתל-אביב עורר בו סימפטיה כלפיה?

מנחם פרי כותב על הקשר בין שיריו של יאיר הורביץ לביוגרפיה שלו. בין-לבין הוא מספר על פגישתם הראשונה, על שיחות הטלפון והנסיעות לסקוטלנד, ועוד.

הביקורות הנלהבות על ספרו של דויד גרוסמן 'אשה בורחת מבשורה' הזכירו למנחם פרי את שיטת הקריאה של אמא שלו. מה הציפיות שלו מביקורת ספרות?

מנחם פרי אינו שותף להתפעלות משירת נתן אלתרמן, ומסביר את ההבדל בין חרזנות וירטואוזית ודימויים מסנוורים לבין שירה גדולה ומרגשת.

מנחם פרי מספר פרק נוסף מזיכרונות 'סימן קריאה': כיצד התגלגלה הסערה סביב השיר "תפילין" של יונה וולך להפרת-חוק מכוונת של פרי עצמו.

כיצד מכוון השיר לקריאה שונה מזו של הדיבור הטבעי, קריאה המספקת "פס-קול" מוזיקלי שהוא חלק מהותי מן החוויה שהוא מבקש לעורר.

מנחם פרי, מתרגם-שותף של 'אִמרות משפחה' לצד מרים שוסטרמן-פדובאנו, משתף בכמה תובנות על ספרה של נטליה גינצבורג.

מנחם פרי מסביר מדוע ההחלטה ב-1982 לגנוז את הפרק העשירי של 'גירושים מאוחרים' מאת א.ב. יהושע היתה מוטעית.

שיר יש לשמוע, טוען מנחם פרי; יש בו צד מוסיקלי מהותי, רב-שכבתי, שמתממש רק בקול. אבל כששומעים – גם "רואים" את השיר הכתוב.

א-פרופו פרשת ברנר-גנסין: מה הופך דף-נייר למסמך? ומדוע נדרשת לא התבוננות צנועה אלא דווקא קריאה נועזת כדי להפיק מעבודת הארכיו סיפור בעל ערך?

בטקס קבלת רמת גן למפעל חיים בתחום הספרות שיתף מנחם פרי ב"הרהורים מפוכחים וקצת נוגים" על מפעל חייו שאיננו עוד.

כשכתב זך בשנות החמישים את "בעקבות משורר שנשכח" על שירת דוד פוגל הוא לא היה יכול לשער את ההמשכים של פעולה זו, שהביאו להקמת החוג לתורת הספרות

על יחסו של אבות ישורון לסימן קריאה בעשרים שנות חייו האחרונות, שנות הפריחה שלו, ועל הדיאלקטיקה של קרע וקשר שמאפיינת את שירתו.